חוה
קושי בהבאת ילדים לעולם וטיפולי פוריות הם נחלתם של זוגות רבים, גם במגזר הדתי. העובדה שזהו נושא שנמנעים בדרך כלל לדבר עליו, הופכת את ההתמודדות לקשה אף יותר. אישה צעירה שעברה טיפולים והצליחה בעזרתם להרות, משתפת את הקוראים בתחושותיה.
חוה.
"היא היתה אם כל חי"
אז אמא- האם זה היה שווה?!
אלוהים נטע בנו את הכמיהה לילדים, כולם רוצים ילדים, מעטים האנשים שלא רוצים בכך. אלוהים חיזק ותימך כמיהה זו ע"י ציווי חד משמעי, הראשון בתורה כולה "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ". אבל את, חוה, דאגת שלא בקלות נקיים מצווה זו. ארבע שנים חיכינו לילד. כמה תסכולים, כמה ציפיה, כמה אכזבה, כמה עצב, הוי כמה עצב בא לנו כמכשול לפני הבאת הילדים.
אז האם זה היה שווה?
עונש כבד קיבלת חוה, "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ-בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא יִמְשָׁל-בָּךְ". האם כבר אז הבנת את המשמעות של העונש שהטיל עליך אלוהים? האם ידעת איך הוא ישפיע על דורי דורות של נשים אחריך? אם היית יודעת, חוה, האם היית אוכלת מאותו העץ האסור?
איך היה התפוח שלך? אדום? מתוק? עסיסי? או שבעצם היה זה עץ חיטה? או איזשהו עץ אחר שאנחנו כבר לא מכירים?
היום אני אוכלת הרבה תפוחים- זה עוזר עם הבחילות. אני כבר בסוף הדרך, או אולי רק בהתחלה. אני יודעת שלידה היא תהליך קשה וכואב, גם הוא חלק מהעונש שהוטל עלי בגללך, חוה. אומרים שלידה היא חוויה מדהימה, יותר מדהים הוא שבסופו יש לך תינוק, שיא הכמיהה, שיא השמחה. האם באמת צריך לעבור את כל התהליך שאנחנו עברנו, בשביל להגיע לאותה השמחה?! האם גם על כך חשבת לפני שדיברת עם הנחש?!
אכן עונש כבד חוה. ולמה לא באת אל האלוהים ואמרת לו "גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא"? למה לא התנצלת, ואמרת שטעית, ושזה לא יחזור על עצמו? למה לא אמרת לו שאת לא מוכנה שילדיך יסבלו בגלל חטא שאת עשית? איך נתת לכל כך הרבה נשים, הבנות שלך, לשקוע בעצב הזה, עונש על מעשה שאין להם נגיעה אליו?
ואיזה חלק של העונש כבד יותר? "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" או "וְהוּא יִמְשָׁל-בָּךְ"? זאת קשה לי להגיד. כשהייתי צעירה, חשבתי שהחלק השני "וְהוּא יִמְשָׁל-בָּךְ". טוב, זה היה לפני שהתחלתי להרגיש את משקל העונש הראשון… הרגשתי רק איך שמים אותי מאחורי מחיצה וסורג כשאני בסה"כ רוצה לבוא לדבר עם אלוהי, איך מעדיפים ילד בן שלוש-עשרה על פני, כשאני יושבת ומחכה למניין עם עוד תשעה גברים. חשבתי שאם אשתתף גם בעונשו של אדם ("אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי-עָפָר אַתָּה וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב"), אז, אני אראה לעולם שלא חייבים להיכנע לעונש שהטיל עלינו אלוהים. אני אוכיח שלא צריך לעמוד מנגד כאשר רואים את אי השוויון שנוצר בעולמנו, ושלא ניתן לקבל בהסכמה את סגירת הנשים בארבע קירות ביתן. אז, חשבתי, אולי, נצליח להרפות ידינו מעונשך, חוה, ולא ניתן לגברים למשול יותר באישה.
והלכתי לצבא ושירתתי בתפקידים של גברים ובמחיצת גברים, ולמדתי לקרוא בתורה, וקיבלתי על עצמי מצוות שהזמן גרמא, והלכתי לעבוד, ובזיעת אפי אכלתי לחם, וניכשתי קוצים ודרדרים בגינה בניסיון לגדל פירות וירקות, וחשבתי שהצלחתי. הנה העונש שקיבלת, חוה, לא רלוונטי לחיים שלי יותר, אני התגברתי עליו, אני נלחמתי בו. רק אני שולטת בחיי!
האם העובדה שהתגברתי על חלק אחד של העונש אומרת שהחלק האחר צריך לבוא ביתר שאת? האם זוהי דרכו של אלוהים להגיד לי, לא לחתור בכח כנגד מה שנחשב היום טבעי?! שהעונש צריך להתקבל בהכנעה ובצייתנות?! מצד שני, האם העובדה שהאיש שלי עובר איתי את כל התהליך וחש איתי את עצב הבאת הבנים, לא אומרת שעונשם של אדם וחוה הוא עונש משותף? שאנו נוטלות בחלקו של אדם, והם בחלקה של חוה? האם סוף סוף הגשמנו את "וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד"?!
אך אישי האהוב, עם כל הרצון הטוב, עם כל האהבה והתמיכה, עם כל ההזדהות והקרבה- הוא לא זה שישב על כסא הטיפולים, הוא לא זה שהזריק לעצמו אחת, שתיים, שלוש זריקות ביום. הוא לא זה ששכב במיטה בבית חולים, לא זה שהתפתל במיטה עם כאבים, ולא זה עם מצבי הרוח מההורמונים. אבל, הוא כן זה שספג את הכל. זה שבזכותו החיים המשיכו במסלולם, זה שדאג שהבית מסודר ושיש אוכל במקרר. זה שהיה שם כשהתעוררתי מהרדמה בבית חולים וזה שהחזיק לי את היד והיה העוגן שלי. ולו? מי היה העוגן שלו? מי הרגיע אותו כשאני התפרצתי עליו בתסכולים? מי שימח אותו כשאני בהיתי בטלוויזיה בדיכאונות, ולא רציתי לדבר או לראות אף אחד? מי תמך בו בזמן שאני הרגשתי שאני מתמוטטת? מי חלק איתו את העצב? גם הוא, ללא ספק, לקח חלק גדול, עצום, בעונש שהטיל אלוהים על חוה. והוא ללא ספק היה העזר כנגדי לאורך התקופה כולה. אני מקווה שגם אני הייתי עזר כנגדו.
תפילות.
כתבתי תפילה. משהו אישי.
חשבתי שאם אתפלל מעמקי ליבי, "אֶשְׁפֹּךְ אֶת-נַפְשִׁי, לִפְנֵי ה", ואומר "ה' שִׁמְעָה תְפִלָּתִי וְשַׁוְעָתִי אֵלֶיךָ תָבוֹא"- לא יסתיר ה' פניו ממני. כמו חנה בבית המקדש שהתפללה ובכתה, כך התפללתי "אִם-רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא-תִשְׁכַּח אֶת-אֲמָתֶךָ, וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ, זֶרַע אֲנָשִׁים". ואמרתי אלוהי, אנא, אל תמנע ממני פרי בטן.
בפעם הראשונה שאישי קרא את התפילה, הוא בכה. אבל לא היה מסוגל להשתמש בה בתפילתו. אני דווקא התמדתי, יום-יום בזמן תפילת שחרית, הוספתי את המזמור שלי לשלל המזמורים בסידור התפילה. הוא נהיה חלק מהתפילה. בהתחלה עם המון רגש, אחר כך עם פחות, בסוף גם אני הפסקתי להשתמש בו. כאב לי מדי.
מה כאב? האם ההרגשה שאין מענה לתפילות, או התזכורת היומיומית על מה שאנו מחכים לו ולא בא? לא יודעת לענות. אבל זה כאב מדי. כאב להרגיש. אז הפסקתי להרגיש. כשהתפילה בשבתות בבית הכנסת נהייתה עוצמתית- יצאתי החוצה. כשהתחילו יותר מידי שירים ושמחה- יצאתי החוצה. כשהיו יותר מידי ילדים ותינוקות- יצאתי החוצה. לא לראות, לא להרגיש, רק כך אוכל להתמודד.
כמה חזקה היא תפילה של אשה שמחכה לילד. כה חזקה וכה אמיתית שעל בסיס תפילה זו של חנה התקבעו חוקי התפילה לדורות. האם יש איזושהי מצווה אחרת בתורה שהתבססה על פעולות של אישה? נראה לי שגם אצל חנה, החלק הראשון של העונש, "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים", היה משמעותי יותר. תשוקתה של חנה לא היתה לאלקנה אישה, אלא לילד משלה. והיא עונה לעלי הכהן כאשר חושבה לשיכורה והיא מראה לעולם כולו את צדקת דרכה. לא נותנת שימשלו בה- לא פנינה, לא אלקנה ולא עלי.
אומרים לי שאני נראית קצת כועסת.
חוה, האם את ידעת כעס מהו? אולי כעסת על הנחש? אולי על קין בנך? אם כך, את תביני לליבי.
על מי אני כועסת? עליך, שגרמת לי כל אלו? על כל הנשים האחרות, שמצליחות להיכנס להריון? על כל האנשים שלא מבינים או לא אומרים את הדברים הנכונים? על אלוהים שאיפשר למצב הזה לקרות? כן. על כולם.
האם מותר לכעוס על אלוהים? הוא שברא את העולם, שהתקין לנו את יום השבת למנוחה, שדואג לנו לכל צרכינו, לפרנסתנו, לבריאותנו. אנחנו צריכים לשמוח בכל מה שיש לנו, אומרים אני ואישי בשיחה בפעם המי-יודע כמה. יש לנו משפחה אוהבת, וחברים תומכים, ועבודה טובה, ובית יפה, וקהילה. ואנחנו באמת שמחים בכל מה שיש לנו, אבל השמחה מהולה בעצב. התבגרנו, אנחנו כבר לא ילדים, התנפצה הבועה של התמימות, העולם לא פשוט כל כך כמו שחשבנו. "תמיד הכל הולך לכם? תמיד הצלחתם בכל דבר שעשיתם? אז זהו שלא". זה מה שאלוהים אומר לנו. זה לא אתם שכל כך מוצלחים, הכל מכוון מלמעלה, תזכרו את זה. "וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל".
עכשיו אני בהריון.
אתפלל עכשיו למען ילדַי. שלא ידעו צער וכאב, שלא ישאו על גבם את קשיי החיים, שלא ידעו אכזבות כמו שאני ידעתי ממך, חוה.
