נעבור את זה יחד
שני פרקים מתוך הספר "נעבור את זה יחד" מאת גליה ודר גולדמן, הוצאת ידיעות ספרים. לדף הספר באתר ההוצאה לחצו כאן.
לך תסביר (עמ' 44)
לך תסביר. לך תסביר שאתה חוזר מהעבודה ויודע, מראש, שכשתיכנס תמצא את אשתך יושבת בבית ובוכה.
לא מתבכיינת, בוכה. בוכה בוכה, אשכרה. מכווצת על הספה בסלון בבכי כואב, של סבל ושל אבל. על מה שקורה עכשיו, ועל התינוק ההוא שחשבנו שיכול היה להיות באותו היריון כושל. ההיריון שנגמר בהפלה כואבת בחדר הניתוח עם כאבים של גוף ושל התפכחות – הידיעה שאיבדת את הילד שיכול היה להיות לך. הילד שאז, באותו הרגע, נראה כל כך קרוב, טבעי ונורמלי. וההבנה הכבדה, הקודרת, שלאט‑לאט התבססה לנוכח המציאות, שזה לא יהיה ככה – הדרך שלנו לא תהיה פשוטה. אצלנו זה יהיה מסלול מכשולים. סבל עמוק שאתה יכול להבין רק באופן חלקי, אבל אתה כבר מתחיל להפנים שהוא מחכה לך.
אתה גם יודע שאין לך מה לעשות או להגיד לה באמת. אני מנסה לחבק, קורא לה בשם החיבה שהוא רק שלנו, מנסה לעודד: "יהיה בסדר בסוף, את תראי."
בולשיט. היא הודפת אותי במרירות. מורידה את הידיים שלי ממנה, מרחיקה את הזרועות שהיא אמורה להתנחם בהן, כאילו מאסה בי.
עזוב אותי בשקט, תן לי ללקק את הפצעים שלי לבד. היא לא אומרת לי את זה, אולי גם לא מתכוונת, אבל ככה אני מרגיש. ובאותו רגע, מעבר לכל האבל, הצער והקושי, התחושה השלטת – אנוכית ככל שתהיה – היא בעיקר של עלבון וסוג של התפכחות שקשה לי לקבל: החיבוקים שלי לא עוזרים, הליטופים שלי לא שווים כלום, ופוזת הבעל הגדול, החזק והמרגיע בחיבוק מסוקס (אבל עדין) מנופנפת בגיחוך מלא בוז על ידי הסלקטור של המציאות.
מילא זה, החיים לא מתנהגים כמו בז'ורנל, את זה אני כבר יודע מזמן. אבל משהו אחר, עמוק יותר, מחלחל מיידית לתודעה – והוא מטריד הרבה יותר מכל השטויות המאצ'ואיסטיות האלה. "אני בשלי, ואתה בשלך." זה המסר.
זוגיות זה לחלוק. אנחנו יחד למרות הכול. רק מפני שהאהבה שלנו גדולה ואמיתית כל כך אנחנו מצליחים למצוא את המקום של היחד שלנו, למרות שאנחנו אנשים כל כך שונים. יכולנו לחיות חיים הרבה יותר פשוטים ונינוחים עם מישהו או מישהי אחרים, אבל העדפנו ללכת על הדבר האמיתי, אפילו שהוא קשה יותר. בחרנו זה בזה ואנחנו יודעים למה…
מה מכל זה אמת ומה סיפורים שסיפרנו לעצמנו – אם ברגע כזה, של כאב אמיתי ועמוק כל כך, במקום להתקרב, היא מרחיקה אותי? אולי זה רק אני שסיפרתי לעצמי?
זה המקום שבו היחסים שלנו צריכים לבוא לידי ביטוי. זה צריך להיות הרגע הקריטי במבחן שלנו. שלי. דווקא כאן, כשקשה, אנחנו צריכים לדעת שנעבור את זה יחד ונצליח. לדעת שנשרוד ונצלח את זה, כי האהבה שלנו מחזיקה אותנו, והיא כבר עברה מספיק מבחנים עד היום שהוכיחו את זה. אז עכשיו, אם יש משהו בטוח בכל הסיפור הזה – זה שכשמגיעים למהות, לדברים האמיתיים, אנחנו יחד.
אז זהו, שעכשיו זה לא נראה ככה. אני יודע מתי פותחים בפני את הדלת. והדלת כאן נסגרת: "כניסה למקורבים בלבד", זה השלט שמהבהב למעלה באור מנוכר. ואני מה? לא מקורב? מי אם לא אני קיבינימט?! ומה אני אמור לעשות עם זה עכשיו?
מדהים כמה המוח האנושי מהיר. לוקח לי פחות משנייה לחשוב ולהרגיש את כל זה יחד. באותה מהירות אני גם מעיף את כל זה הצִדה. אני יודע שגליה אוהבת אותי באמת. אני יודע שאני אוהב אותה באמת. ואני יודע שהיא סובלת הרבה יותר ממני כרגע. לכן, כדאי שאני אמצא איזושהי דרך לעזור לה, ואם לא בחיבוק של בעל‑אבא‑דוב אז בדרך אחרת.
"בוא נחשוב על פתרון יצירתי." אני שומע את מומחי התקשורת הבינאישית‑יחסי אנוש‑ניהול משברים‑זוגיות ושאר הפסיכולוגים מקרקרים לי בתוך הראש, מעל ענף המשקיפים והיועצים הפנימי. בא לי לשבור את הענף הזה ולפרק להם איתו את הצורה. להם ולסיסמאות שלהם.
הם לא מרפים: "פתרון יצירתי, פתרון יצירתי, יורים עליך. אשתך צריכה אותך עכשיו. תן מענה." אני מנסה: "אולי את רוצה לצאת לטייל ברגל, לנשום קצת אוויר?" אני לא מסיים לשאול את זה אפילו וכבר מרגיש קצת מטומטם. "ככה?!" הטון והשאלה מוכיחים שהתחושה שלי היתה נכונה. בכל זאת, היה בזה היגיון מסוים. "לא ככה – תשטפי פנים, תנעלי נעליים נוחות, נסתובב קצת בחוץ, זה יכול קצת לשנות אווירה," אני מקושש תשובה.
היא לא משתכנעת. "כל היום הייתי בחוץ. רק עכשיו הגעתי הביתה מהעבודה, מספיק העמדתי פנים כל היום. לא רוצה לצאת." מספרת שהחזיקה מעמד עד שנכנסה הביתה ואז התפרקה בבכי. הרגשות הציפו אותה.
אני לא יודע מה לעשות. הייתי מדובב אותה, אבל אני כבר יודע מה מציק לה. היא יודעת שאני יודע. הייתי מדבר איתה על זה, מציע פתרון, אבל אין לי שום דבר לומר שהיא לא שמעה כבר. אם אחזור על דברים שהיא כבר יודעת היא תכעס. אם אדבר בסיסמאות חלולות היא תכעס כפליים. ברגע זה, אין לי מה לעשות.
אי‑אפשר לחבק, אי‑אפשר לדבר, אי‑אפשר גם לטייל. סרט אני כבר יודע שהיא לא תרצה לראות וזה רק יכעיס אותה אם אציע. חברים? ממש‑ממש לא. באופן כללי קשה לה עם המעגל החברתי, אז עכשיו, בשיא הדיכאון? זה יורד מהפרק.
הערכת מצב מהירה ומתסכלת: אין לי משהו חכם להגיד או לעשות. אני יכול לשבת כאן יחד איתה, לידה – לשתוק, להקשיב. שלשום עשיתי את זה והיא התחילה לאט‑לאט לדבר, התפתחה שיחה ונעשה קל יותר. אתמול ניסיתי לחזור על זה והיא כמעט ירתה בי, "מה אתה יושב ככה?! זה לא מעודד אותי, עדיף שתעשה משהו אחר במקום לשבת פה עם הפרצוף הזה רק כי אתה מוכרח."
נשארו רק הדברים הפונקציונליים. "את רוצה לשתות משהו חם? שאעשה ארוחת ערב?" היא לא רוצה, אין לה תיאבון. אפשר להבין. אני נשאר בלי רעיונות. מה שווה הקריאטיביות שלך (זאת שאתה מתפרנס ממנה) אם אין לך דרך נורמלית לצאת מזה.
במידה מסוימת, בהפוך על הפוך, המסקנה שאין לי מה לעשות משחררת קצת. נראה לי שאני אלך על הדברים הבסיסיים, נזרים קצת פעילות שגרתית למערכת – ממילא אני לא ממש מועיל כאן. "אני מכין לי ארוחת ערב, אם תרצי גם תגידי לי."
אני משאיר אותה בסלון והולך למטבח. חוזר עם הארוחה והיא קצת מתגרה מניחוחות הסלט הטרי והחביתה הלוהטת שמציפים את הדירה. מחליפים כמה מילים ואני מכין גם לה. אוכלים יחד. בהתחלה מדברים בטפטופים, אחרי זה השיחה מתפתחת קצת. בדרך כלל לא מדברים על נושא הפוריות וההורות – שני אנשים אינטליגנטיים, שכבר טחנו את הנושא מכל הכיוונים, אין הרבה מה להגיד. נכון לרגע זה, די מיצינו. אני לא מעמיס עליה את כל הקטעים המעצבנים מהעבודה. שומר את זה לעצמי בינתיים.
מאוחר יותר אנחנו כבר מדברים נורמלי, בהמשך אנחנו מתכרבלים מתחת לשמיכה מול הטלוויזיה בסלון, מחזיקים ידיים. באיזשהו שלב נמאס לה. "זה לא אתה," היא מזכירה לי. היא רוצה ללכת לישון מוקדם – גם יחסית לעצמה – "לגמור עם היום הזה."
לילה טוב, נשיקה. שנינו מקווים שהיא תישן טוב הפעם, בלי סיוטים, בלי להתעורר בבכי. "תבוא לישון איתי, אל תישאר מאוחר מדי." שנינו יודעים שזה מוקדם לי מדי.
היא קוראת לי ואני בא לשכב לידה קצת, עד שתירדם. טומנת את מצחה בכתפי ואני מחזיק לה את היד. שותקים. היא נרדמת בתוך דקות. אני מחליק בעדינות אל מחוץ למיטה בלי להעיר אותה. חוזר לסלון, חופשי לעצמי בסוף היום, רגע לבד באמת. זה קורה, בדרך כלל, רק בלילות.
חופשי ולא מאושר. לפעמים אני חושב על הדברים. לפעמים אני מעדיף לשקוע במשהו אחר, כמו טלוויזיה או עיתונים. לפעמים גם וגם. זה זמן המנוחה היומי שלי. מחר, כנראה, יהיה אותו דבר.
היוותרי (עמ' 29)
"ואת ואני, שהבטחנו כל כך, היוותרי, רק היי לי לנשימה…"
יפעת מזמינה אותי להיפגש איתה בקניון אחרי העבודה.
אני עושה חישוב מהיר: אנחנו ביום האחד‑עשר, המחזור שלי אף פעם לא מקדים, תוצאה ממילא לא תהיה היום. אפשר ללכת. נכון, יפעת בהיריון מתקדם (כמו כולן), אבל אני כל כך זקוקה להתאווררות ועלי לנצל את רגעי החסד הקטנים שבין טיפול אחד למשנהו, אחרת אשאר ללא חברות. אני מחליטה להיענות.
נורא קל ליפול למקום של ניתוק הקשר עם הסביבה, בעיקר עם החברות ההריוניות. הדבר האחרון שמתחשק לי בימים אלה הוא לשמוע על קשיי ההיריון, דילמות ההנקה או היעדר שעות שינה בגלל התינוק. מצד שני, גם לא הוגן לדרוש מהן שלא ישתפו אותי במה שהוא כרגע מרכז עולמן. החברות שלי כל כך משתדלות, מתהלכות על ביצים לצדי, והשיחות בינינו הופכות להיות ריקות ושטחיות, עינוי לשני הצדדים. אני לא רוצה בכך – לא בשבילי ולא בשבילן. לכן הבחירה הקלה ביותר היא להתנתק.
למרות כל זאת, ואולי בגלל, אני מנסה לנצל את הימים שבין הטיפול לבין התוצאות כדי לתחזק את רסיסי הקשרים החברתיים שעוד נותרו לי. עכשיו אני מרגישה חזקה מספיק, מי יודע מה יהיה בעוד יומיים‑שלושה.
יפעת ואני נפגשות ומבלות שעה אחת של נורמליזציה בתוך הכאוס של חיי. מפטפטות, מרכלות קצת על השותפים לעבודה ועל הבעלים. בזמן שאני שקועה בצרותי, מסתבר, העולם שבחוץ ממשיך להתנהל. אני מקשיבה בעניין כשיפעת מספרת לי על הקשיים שהיא חווה עם בעלה, על סימן השאלה הגדול שמרחף לאחרונה מעל נישואיה. פתאום אני מרגישה כל כך אגואיסטית. הייתי כל כך שקועה בעצמי לאחרונה, ששכחתי שגם לאחרים יש התמודדויות לא פשוטות.
אנחנו מחליטות להתאוורר קצת מהשיחה הלא פשוטה ומסתובבות בין חנויות, מודדות בגדים. יפעת מתבוננת בי בקנאה כשכל הבגדים שמיועדים לדקיקות עולים עלי ללא כל קושי. ואני (שתוך רגע הייתי חותמת בשמחה על הבטן והפולקעס שלה) מתנחמת בכך שלפחות תופעת לוואי אחת של הטיפולים – ההשמנה – דילגה עלי בינתיים.
כמה פשוט: שתי חברות מטיילות בקניון ומפטפטות. כמה זמן לא עשיתי את זה. אולי סתם הסתגרתי. הנה – השד אינו נורא כל כך. זה אפילו נעים.
יפעת כבר כבדה והיא קצת מתעייפת, מבקשת לעצור ולשבת – לשתות ולאכול משהו, כדי שיהיה לה כוח להמשיך להסתובב בקניון. אנחנו מתיישבות באחד מבתי הקפה, ואני מבקשת ממנה להזמין לי כוס קפה וסנדוויץ', בזמן שאני ניגשת לרגע לשירותים.
ושם, בחדר השירותים הקטן בקניון ההומה, אני רואה את מה שכל כך לא רציתי לראות. ברור, חד‑משמעי, לא משאיר מקום לתקווה. אני מסיטה את מבטי ואז מתבוננת שוב, רק כדי להיות בטוחה. מתלבשת, מפשילה שוב את המכנסיים ואת התחתונים. אין ספק. המכשפה הגיעה, ואין לה שום כוונה ללכת לשום מקום.
הטיפול שוב נכשל. הדמעות שוב מאיימות לפרוץ החוצה.
איך, לעזאזל, אני יוצאת מכאן עכשיו?
אני מגייסת את משקפי השמש, שהפכו חברי הטובים בחודשים האחרונים, ויוצאת ברעד מהשירותים. מנסה לומר לעצמי שיש עוד סיכוי, שהריונות רבים מתחילים בדימום שנראה כמו מחזור, שזה עדיין לא סופי. המחשבות מעודדות אותי לרגע. אני יוצאת מהשירותים מחוזקת, וחוזרת לשולחן שבו יושבת יפעת ומחכה לי בסבלנות.
כלומר, קודם ישבה כאן יפעת, אני מוכנה להישבע. היא היתה כאן, ג'ינג'ית וחייכנית כתמיד. ועכשיו אין כאן יפעת, ואין ג'ינג'ים ואין חיוך, יש רק בטן גדולה ומתריסה שניצבת שם מולי ומסתכלת עלי ספק בבוז ספק ברחמים.
אני מנסה לחייך, להמשיך את השיחה, אבל לא מצליחה. הבטן הזאת, הגדולה, לא זזה לי מהעיניים, ואני לא רואה דבר מלבדה. אני נשברת, בוכה, מספרת ליפעת מה קרה בשירותים ומתנצלת שלא אוכל להמשיך להסתובב עכשיו, שאני רוצה להיות לבד.
יפעת מבינה, מחבקת אותי, ואומרת לי שהיא אוהבת אותי מאוד‑מאוד, אבל כל מה שאני מרגישה הוא הבטן הענקית שלה, שעומדת בינינו, חוסמת אותה מלהתקרב אלי באמת ומונעת מהחיבוק שלה להיות חיבוק אמיתי. כך אני בורחת החוצה ומשאירה אותה שם בקניון, עם הקפה שאסור לה לשתות, עם האוכל המתקרר, ועם הבטן.
הבטן שעומדת בינינו.
