גם לגברים יש רגשות
הגיגים של גבר שעבר טיפולי פוריות"אמר רבי יונתן: ג' מפתחות בידו של הקב"ה ואין בריה שולטת עליהן, לא מלאך ולא שרף, ואלו הן: מפתח של תחיית המתים, ומפתח של עקרות, ומפתח של גשמים." (דברים רבה)
לפני כשש שנים התחלנו בנסיונות להביא ילדים לעולם. היינו נשואים באושר כשנתיים, ובדיוק עברנו לפריפריה מדירת סטודנטים באזור המרכז. סיימנו את התואר הראשון, ביססנו את הזוגיות, קנינו בית, הכל היה פיקס, בדיוק לפי התוכנית. אפילו חישבנו שאם ניכנס להריון בחודש-חודשיים הקרובים, יוולד לנו ילד בקיץ, שזה מסתדר יופי עם מזג האוויר – יהיה נחמד לטייל איתו/איתה בעגלה.
אז כמו שאומרת סבתא – מאן טראכט און גוט לאכט. אדם מתכנן, ואלוהים צוחק. אצלנו הוא ממש התפוצץ מצחוק. בכלל, היחסים שלי איתו בכל תקופת הטיפולים היו קרובים מצד אחד, ומרוחקים מצד שני. רכבת הרים. יום אחד אתה מתפלל בדבקות, שופך את הלב, מתחנן, ויום אחר אתה מכריח את עצמך להתעטף בטלית, הופך עמודים בסידור עד שפתאום אתה מוצא את עצמך בסוף התפילה. רכבת הרים.
אז ניסינו. וניסינו. בכלל לא העלינו על דעתנו שיכולות להיות בעיות. בעיות? זה סתם משהו מהטלויזיה או מהספרים, זה לא באמת קורה לזוגות בריאים כמונו. בעיות זה לאנשים עם בעיות. אצלנו הכל בסדר. מנסים עוד, בינתיים לא מתרגשים. אחרי כמה חודשים טובים, צצים החששות. אבל באמת, שמענו שלפעמים זה לוקח אפילו ארבעה חודשים להיכנס להריון, אנחנו עדיין בנורמה, אין מה להילחץ. הדבר הכי גרוע להגיד לבנאדם לחוץ, הוא "תירגע". מסתבר שגם כשאתה אומר לעצמך להירגע, אתה רק נלחץ יותר.
החודשים הבאים מביאים איתם עוד חששות. מדי פעם גונב הצצה בכל מיני פורומים כדי להבין מה זה בכלל "בעיות פוריות". טוענים שם שלהרבה זוגות לוקח זמן להיכנס להריון, ועד שלא מנסים שנה באופן טבעי, אין מה לדבר עם רופא.
עברה שנה, אנחנו כבר הרבה פחות רגועים, וקובעים תור לגניקולוגית של הגברת. אני נכנס במבוכה (הפעם הראשונה והממש לא אחרונה שלי במרפאה כזאת), מספרים לרופאה, ובתמורה מקבלים הרבה יחס קר, ושלל הפניות לבדיקות שונות גם לי וגם לגברת. לא ידענו את זה באותו רגע, אבל בדיוק אז, כשכף רגלנו דרכה במרפאה, קשרנו חגורות והתיישבנו ברכבת הרים. רכבת שאתה יודע איך אתה נכנס אליה, אבל ממש לא יודע איך תצא ממנה. ואיכשהו, במיוחד בהתחלה, אתה מרגיש שאתה סתם נוסע ברכבת פרברית, תופס טרמפ, ויורד בתחנה הבאה. אז זהו שלא. רכבת הרים, אמרנו?
בעבודה, חומק אל מגרש החנייה כדי לנהל שיחות טלפון מביכות. מתקשר ל"מכוני זרע" כדי לשאול מה צריך בשביל בדיקת זרע. איכשהו תמיד עונה לטלפון אישה, וזה רק מביך יותר.
יום הבדיקה מביך אף יותר. לא ניכנס לכל הפרטים, אבל הבקשה היתה לבוא עם ה"דגימה" מהבית. קובעים תור לשעת בוקר מוקדמת, כדי לא לאחר לעבודה. ויש גם לחץ זמן – לתוצאות אופטימליות יש להגיע ל"מכון הזרע" תוך 45 דקות מ"מתן הדגימה". הנסיעה מהפריפריה ל"מכון הזרע" לוקחת כ35 דקות, והתבקשנו לא לאחר לתור שלנו. שעת בוקר מוקדמת, קר. באמת שלא היה כיף. מגיעים ל"מכון הזרע", מרתף של בית בשכונת מגורים אמידה שהוסב לקליניקה. אין נפש חיה ברחוב, אבל עדיין מרגיש כמו חרדי שנכנס למועדון חשפנות במרכז בני ברק, בטוח שכולם מסתכלים עליך ושעוד שניה אתה פוגש חבר או קרוב משפחה. השניות שבין צלצול הפעמון ועד לפתיחת הדלת מרגישות כמו נצח, אבל בסוף נכנסים. על הקירות מלא תמונות של זוגות תאומים עם מכתבי תודה. זה לא קשור אלינו. אנחנו רק לבדיקה.
משאירים את הדגימה, ונאלצים לחכות בסבלנות מספר ימים לתוצאות. כשהן סוף סוף מגיעות, מתברר שיש בעיית זרע. כולם מדברים על פגיעה במאצ'ו, בגבריות אישית לא הרגשתי כך בכלל. בעיקר התבאסתי. חוזרים לרופאה עם שלל התוצאות, והיא מסבירה שיש פתרון מאוד קל – הזרעה (IUI). לוקחים דגימת זרע, מנקים ומשביחים אותה, ומזריקים אותה ישירות לצוואר הרחם בתאריך המתאים. תופעות לוואי? אין. סיכויי ההצלחה? גבוהים מאוד – אתם זוג צעיר, בריא, והבעיה קטנה מאוד. תוך מחזור או שניים של הזרעה אתם בהריון. !Sounds like a plan . אה, והגברת צריכה לקחת את הכדורים האלה. אה, והיא צריכה גם לעשות בדיקת דם ואולטראסאונד ולהתקשר אלי עם התוצאות. אה, תקנו גם את הזריקה הזאת, 36 שעות לפני ההזרעה צריך להזריק אותה בבטן. ואני? אתה צריך לתת דגימת זרע בתאריך המתאים. שלא עשני אישה.
לא נורא, בסך הכל לקחת כדורים. עם הזריקה אפשר לקפוץ לאחיות בקופת החולים, לא ביג דיל. מתרגשים ומתחילים. שוב מתחילים החישובים אם נצליח, תהיה לידה באביב / סתיו / קיץ / חורף. מעולה, בדיוק כמו שרצינו.
הגברת לוקחת את הכדורים, ולאט לאט יורדת מהפסים. עייפה, כאבי בטן, אין לה כח לכלום. מחפשים קצת בגוגל על איקקלומין, ומסתבר שזה הורמון שתפקידו לחרפן את האישה. לזה אף אחד לא הכין אותנו, תודה דוקטור.
בערך בשלב הזה, והרבה יותר ככל שעובר הזמן, אתה מרגיש שכל הקהילה, המשפחה, והחברים מדברים עליך מאחורי הגב. הם יודעים שיש לך בעיות, אחרת איך ייתכן שזוג דתי נשוי כל כך הרבה זמן ועוד אין לו ילדים?
הגברת טוענת גם שכל מי שפוגש אותה מסתכל במבט בוחן על הבטן, השכנה אפילו שאלה אם היא השמינה. אני מנסה להרגיע, אבל מרגיש אותו דבר. מתישהו במהלך הטיפולים אמרה לנו חברה טובה שבניגוד לדעה הרווחת, זה לא נכון שלחץ גורם לבעיות פוריות – בעיות פוריות גורמות ללחץ.
בכל תקופת הטיפולים, איכשהו, הזמן שלך יוצא משליטתך. בלת"מים על ימין ועל שמאל. באחד ממחזורי ההזרעה, הגברת היתה צריכה להזריק ביום ששי בלילה. כן, דוקא שישי, ודוקא בלילה. שואלים את הרב גוגל, ומוודאים שאין פה בעיה הלכתית. מי יזריק? על אחיות של קופת חולים אין מה לדבר בשעה כזו. אמרתי שאני מוכן להזריק לה אם צריך, אבל שנינו ידענו שאני מבלף. התקשרתי לרופא שאנחנו מכירים מבית הכנסת, הסברתי בעדינות את המצב, ושאלתי אם יש מצב לקפוץ אחרי ארוחת הערב לאיזו זריקונת. הוא הסכים ואמר לנו בדיוק מה להביא איתנו. באותו ליל שבת הזמנו חברים לארוחה. הארוחה התארכה ופשוט לא הצלחנו לרמוז לאורחים שהם צריכים ללכת (כמעט השתמשנו ב"תשתו משהו לפני שאתם הולכים?"). מיותר לציין שבשלב הזה אף אחד מחברינו עוד לא ידע מה אנחנו עוברים. כשהאורחים סוף סוף הלכו, קיווינו שהדוקטור עוד ער (לא ממש היתה לנו אפשרות אחרת) ורצנו לביתו בגשם זלעפות. הוא היה ער, וקיבל אותנו בשמחה. עד היום אנחנו מעריכים את העזרה שלו, וגם את הדיסקרטיות – הוא מעולם לא שאל מיוזמתו על הטיפולים בכל הפעמים שראה אותנו.
בפעם אחרת, הגברת מתקשרת אלי לעבודה. שוב חומק למגרש החניה לדבר. "עשיתי בדיקת דם, והרופאה אמרה שצריך לעשות את הטיפול עכשיו". "עכשיו בימים הקרובים?". "לא, עכשיו בשעות הקרובות. בוא.". רכבת הרים.
אחת הרופאות ניסתה לנחם אותנו פעם, וכשסיפרנו על התחושה שלנו שאי אפשר לעשות שום תוכניות בתקופת הטיפולים, היא אמרה שאחר כך כשיש ילדים זה יותר קשה. זה ממש לא המשפט שהיינו צריכים לשמוע אז. אגב היום יש לנו ילדים, וכל פעם יש הפתעות ומחלות וטלפונים מהגן ועדיין, זה לא יותר גרוע. נו שוין, עוד רופאה.
בשלב מסוים, אתה כל כך בטוח שכולם כבר יודעים, ופשוט כבר לא אכפת לך – אתה מרחיב את מעגל "שותפי הסוד" ומשתף בפרטים האינטימיים. ההרגשה משחררת.
פתאום אתה מתייחס לזה כמו בעיה רפואית. למה מישהו עם יד שבורה לא מסתיר את זה, ומישהו עם בעיית זרע צריך להתחבא כמו איזה מצורע? נכון, זה עדיין אישי, ולא יצאתי בהודעה לתקשורת, אבל הייתי גמיש יותר בשיחות עם חברים. לאט לאט גיליתי שיש לנו הרבה חברים שעברו ועוברים טיפולי פוריות. אומרים שלדתיים יש "רדאר" שמסוגל לזהות דתיים מקילומטר. גם לאנשים שעוברים טיפולים יש רדאר כזה. בשלב מסוים אתה מתחיל לזהות זוגות נוספים שנוסעים ברכבת ההרים הזו.
משהו באיך שהם אומרים לך "לנו עדיין אין ילדים", משהו במבט, לא יודע. כשאתה כבר חושד, אתה מוצא איכשהו דרך לנתב לשם את השיחה. אחרים עשו לי את זה, ואני "העברתי הלאה". השיחה מקלה גם עליך וגם על הצד השני, ויוצרת קשר מאוד מיוחד. גיליתי שלא מעט חברים מהעבודה עברו ועוברים טיפולי פוריות, לא מעט זוגות מהשכונה, ועוד חברים ממעגלים שונים.
תפסתי פעם טרמפ עם מישהו, והתחלנו לדבר. הוא הזכיר בדרך אגב שיש לו תאומות. היססתי הרבה ובסופו של דבר שאלתי האם הן מטיפולים, או שזה טבעי. שנה לפני כן לא הייתי מעיז לשאול זר מוחלט שאלות כל כך אינטימיות. נחשו מה? הנהג לא הופתע בכלל, ושמח לספר לי על טיפולי הפוריות שהם עברו, על קבוצת תמיכה שהלכו אליה, ועל הסוף הטוב (וההריונות שבאו לאחר מכן ללא טיפולים). גם אני השתחררתי וחלקתי חוויות מהטיפולים שלנו.
אנשים חושבים שלגברים אין רגשות. בפורומים השונים באינטרנט על פוריות תמצאו בעיקר שיחות בלשון נקבה, לא שומעים שם הרבה קולות גבריים. אז מסתבר שגברים רבים מסתובבים בפורומים האלה, עוקבים אחרי השיחות, אבל לא משתתפים. מישהו חשב שזה "לא מספיק גברי" לדבר על הרגשות שלך. גם גבר שמקבל טלפון מאשתו, עם משפט קצר "קיבלתי" מרגיש שבור ומפורק.
רוב הטיפולים והבדיקות עוברים דוקא על האישה, ואנשים חושבים שמכיוון שהגבר לא עובר כמעט טיפול פיזי (אצל רוב הזוגות), הוא לא צריך תמיכה רגשית. כל מי שעבר או עובר טיפולים יודע שגם על הגבר עוברים תהליכים קשים. נכון, הוא לא חווה את מה שהאישה חווה, הוא לא מוצף הורמונים, ואין לי ספק שלגברת היה יותר קשה ממני. אבל דעו לכם שגם לגבר לא קל, גם הוא רוצה ילדים, גם לו כבר נמאס לחכות, נמאס מהמעגל האכזרי של ציפיה ואכזבה, ולא תמיד קל לו לתמוך באשתו ולנסות להחזיק שגרת חיים נורמלית בבית. לתמוך בבת הזוג בתקופה כזו זו משימה לא פשוטה, אבל היא בראש סדר העדיפויות. הכי קל להידרדר למריבה או ויכוח, וזוגות רבים חווים הרבה מריבות בתקופת הטיפולים. אם אתה גבר אמיתי תבלע את הרוק, ותחבק אותה חזק. אנחנו אימצנו גם את בעיית הפוריות וגם את טיפולי הפוריות כ"פרוייקט זוגי" שלנו. הבעיה היא של שנינו, הטיפולים של שנינו, וכך היה לנו הרבה יותר קל להימנע ממריבות וויכוחים. אני מודה לה' עד היום שהתקופה הזו חיזקה את הזוגיות שלנו ולא החלישה אותה. לא יודע איך הייתי מסתדר אחרת.
לאחר כמה מחזורים כושלים של הזרעה, החלטנו לעשות הפסקה של חודש-חודשיים ולתת לגוף לנוח קצת. יום אחד, המחזור מבושש לבוא, ושוב התקוות עולות. אתה מנסה לרסן את התקוות, אבל הקול הפנימי שוב מחשב שאם עכשיו זה מצליח, אז נלד בחורף / באביב / בקיץ / בסתיו, שזה בדיוק מה שרצינו. ואז אתה גם נזכר בכל הסיפורים על הזוגות שהחליטו לנוח קצת ולהירגע מהטיפולים, ופתאום נפקדו. הלב אומר שהנה זה בא, והראש מנסה להנמיך ציפיות. בטח תוך יום-יומיים יגיע המחזור הצפוי.
המחזור לא מגיע, והבדיקות אומרות שהנה, אנחנו בהריון. היינו כחולמים. קובעים תור לרופאה, מקבלים עוד יחס קר וגם בדיקת אולטרא-סאונד. הרופאה לא רואה שק הריון, אבל טוענת שזה נורמלי לשלב כל כך מוקדם, ושהציוד שלה במרפאה לא הכי חדיש. "חכו כמה ימים ותקבעו תור למרפאה הראשית". אנחנו בעננים, אפילו שכחנו שאנחנו ברכבת הרים מרוב שהיא טיפסה כל כך גבוה. אך כגודל הציפייה, כך גודל הנפילה.
באמצע היום הגברת מתקשרת בדמעות. לבוא לקחת אותה מהר, יש דימום. לא בדיוק הבנתי ממנה את הפרטים, אבל נסעתי אליה. נסענו לבית החולים, חיכינו בתור (איכשהו, זה אף פעם לא כמו ב-ER, לאף אחד לא באמת אכפת שאתה שם), ולבסוף גילינו שמדובר בהריון חוץ רחמי. שבוע 6, העובר כבר עם דופק, אבל החליט להתמקם בחצוצרה במקום ברחם.
איכשהו פיספסתי בתיכון את השיעורים על מערכת הרבייה הנשית. כשהתחלנו בנסיונות להיכנס להריון לא הכרתי את המושגים הבסיסיים ביותר. חצוצרות מבחינתי היו רק בתזמורת, שחלות זה משהו שיש בפרחים, וביוץ? לא יודע מה זה. היום אני יכול לשרטט לכם את מערכת הרביה הנשית, ולתת הסברים שלא היו מביישים גניקולוג מתחיל.
מה עושים? הרופאים אדיבים ומבינים, ומסבירים לנו שהאפשרות היחידה, לאור העובדה שההריון כבר מתקדם, היא ניתוח. "את מסכימה?" הם שואלים. "כן", אומרת הגברת בבטחון. "יש עוד אופציות?" אני מנסה. אין.
בלי להניד עפעף, באומץ רב שעד היום לא ברור לי מאיפה הגיע, הגברת מובלת לחדר הניתוח. אני בחדר ההמתנה, מעדכן בטלפון את המשפחה הקרובה, בוכה, קורא תהלים, עצבני, ובעיקר לא יודע מה לעשות. אמא מציעה שאבוא לנוח בבית. אני מסרב לעזוב את חדר ההמתנה, ושולח אותה הביתה.
אפופה מחומרי ההרדמה, היא מועברת מחדר ההתאוששות אל המחלקה, ומייד נרדמת. אני קופץ להורים לתפוס כמה שעות שינה, וחוזר אליה בבוקר. הרופאים מספרים שכרתו את החצוצרה, ועכשיו הכל בסדר. חברה שלנו, גניקולוגית במקצועה, מספרת שמסתובבים בחוץ הרבה ילדים שלאמא שלהם יש רק חצוצרה אחת, ואין לנו מה לדאוג.
שבורים, חוזרים הביתה, ולא ממש יודעים איך להמשיך. מעגל החברים הקרובים שהקיף אותנו היה עזרה עצומה – שלחו לנו פרחים, הביאו אוכל, ובעיקר ידעו מה להגיד, מה לא להגיד, ואיך גם לתת לנו כתף להישען עליה וגם לא להציק יותר מדי.
לא עובר זמן רב ואנחנו מחליטים לחזור לטיפולים, כמו פרפר לאור. בהמשך הבנתי שאולי זו המשמעות של "ברוך הנותן לייעף כח" – לקבל פתאום כוחות שאתה לא יודע שהיו בך.
אחסוך מכם את כל הפרטים על כל הבדיקות והטיפולים שעברנו בדרך. על העליות והמורדות. על כל החברים שמסביבך שעושים עוד ילד ועוד אחד. על קרובת המשפחה שמספרת שהיא ובעלה נכנסו להריון בלתי מתוכנן. רכבת הרים. אצלנו, תקופת הטיפולים נמשכה כשלוש שנים. פתאום אתה קולט שזה המון זמן, גם במבט לאחור.
כשרק התחלנו בטיפולים, בשלב ההזרעות, היינו מגיעים כל פעם אל הרופאה. בדרך, עברנו ליד דלת אוטומטית עם כיתוב בולט "הפריה חוץ גופית – IVF". בכל פעם שעברנו ליד, מצאתי את עצמי מסתכל הצידה והולך מהר יותר, בבחינת "מקומנו אינו פה", זה לאנשים עם צרות רציניות. אנחנו? כמה מחזורים של IUI והבעיות ייפתרו.
בסופו של דבר נפל האסימון והבנו שאין ברירה. פתאום אתה מרים את הראש, ומגלה כמה עמוק בבוץ אתה נראה. פתאום IVF הוא דוקא שביב תקווה, משהו רצוי (עם כל הקושי ואי-הוודאות שכרוכים בו). ה-IVF הביא איתו את הישועה המיוחלת. גם זה לא בפעם הראשונה, וגם לא בשניה, אבל בסוף זה הגיע.
אז מה עושים כדי להקל על התקופה הזאת? התקופה היא תקופה קשה, ושום דבר שתעשו לא ישנה את זה. יחד עם זאת, במשך הזמן מצאנו לעצמנו דרכים שונות שהקלו עלינו. אני כותב פה את הדברים שעזרו לי ולנו, ומקווה שאולי יעזרו גם לכם.
ראשית, צריך להשלים עם העובדה שזה ייקח זמן, הרבה זמן, יותר זמן מהסבלנות שיש לכם. לנו לקח המון זמן עד שהאסימון הזה נפל, אבל ההשלמה הקלה עלינו מעט.
שנית, ואני חושב שזה הדבר שהקל עלינו יותר מכל, צריך לשתף ולדבר עם חברים. יצרנו לעצמנו (והרבה מזה בזכות חברים מיוחדים וקרובים מאוד שלנו) מעגל תמיכה. גם לי וגם לגברת היו חברים וחברות שיכולנו לשפוך בפניהם את הלב ולחלוק חוויות, וגם לשנינו כזוג היו זוגות חברים שיכולנו לדבר איתם על כך. חלק גדול מהחברים שליוו אותנו ותמכו בנו חוו בעצמם קשיים כאלה ואחרים בהבאת ילדים לעולם. כל אחד והצרות שלו, ואיכשהו כולם מחזקים אחד את השני. אף פעם לא חשבתי שאתרגש מזר פרחים, אבל כשחברים שלנו שגרים רחוק שלחו לנו זר כשחזרנו הביתה אחרי ההפלה, התרגשנו מאוד. זה הרגיש ממש כמו חיבוק, לא היה צורך במילים. לפעמים עזר לשבת על כוס בירה עם חבר ילדות ולפרוק את הלב – הוא לא צריך להגיד הרבה, בטח לא לתת עצות, פשוט להקשיב ולהזדהות. לפעמים התגובה שאתם רוצים לקבל היא "נכון, זה באמת קשה, אני לא מקנא בכם", ברוב המקרים לא אהבנו לקבל עצות או ניחומים בגרוש ("אל תדאגו, תשחררו קצת לחץ, צאו לחופשה, והכל יסתדר". ממש.). אם לא היה לנו כזה מעגל של חברים, כנראה שהיינו מתגלגלים בסופו של דבר לקבוצת תמיכה כל מי שהלך סיפר לנו שזו חוויה מחזקת, וברגע שמשתחררים מהדימויים השליליים שיש לקבוצות כאלה בסרטים, מגלים שזה באמת עוזר.
אם יש לכם אמצעים לכך, צאו לחופשות, ותבלו. אם הכסף לא הולך על חיתולים, לפחות שילך על איזה צימר מפנק או חופשת סקי, גם הזוגיות שלכם צריכה את זה. בשלב מסוים הפסקנו לספור כמה "חופשות אחרונות לפני ילדים" היו לנו.
וכמובן – התפילות. קשה להתפלל. יש פעמים שאתה שופך את לבך, ויש (הרבה) פעמים שאין לך בכלל כח. אתה מרגיש שאתה שם כדי "לסמן וי". אני זוכר שנה אחת בתשעה באב, שלראשונה שמתי לב שחלק מהקינות מביעות המון כעס ותרעומת על הקב"ה. פתאום הבנתי שזה מותר, מותר גם לכעוס עליו, ולא רק למלמל שכנראה הכל לטובה. בסופו של דבר, הוא מבין טוב מאיתנו, ואולי אצלו הכל לטובה, אבל לנו הקטנים מותר לא להבין, וכן – מותר גם לכעוס.
קיבלנו הרבה ברכות סביב הלידה. כמה מהן, מחברים שליוו אותנו מקרוב בתהליך, ריגשו אותנו במיוחד. אחת מהן ציטטה את השיר של ריטה, שעד היום מרגש אותי בזכות אותה ברכה:
יום אחד זה יקרה
בלי שנרגיש, משהו ישתנה
משהו ירגע בנו, משהו יגע בנו
ולא יהיה ממה לחשוש.
וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד
זה יבוא בטוח בעצמו
כאילו היה שם תמיד
וחיכה שנבחין בו
וזה יבוא, אתה תראה
הידיים הקפוצות יתארכו
והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל
זה יבוא, כמו שהטבע רגיל
להיות שלם עם עצמו
ויום אחד זה קרה. היינו בדמעות, היינו כחולמים, וכל מה שרצינו הוא להגיד "תודה".
"אמר רבי יונתן: ג' מפתחות בידו של הקב"ה ואין בריה שולטת עליהן, לא מלאך ולא שרף, ואלו הן: מפתח של תחיית המתים, ומפתח של עקרות, ומפתח של גשמים." (דברים רבה)
בעיני, שלושת המפתחות שייכים לצרור אחד – כולם מפתחות החיים. הגשם – שנותן חיים על פני האדמה, תחיית המתים, וחיה – יולדת.
עם כל הטכנולוגיה שיש בימינו, ויש לנו הרבה במה להתגאות, עד שהקב"ה לא יסובב את המפתח ויפתח לנו את אוצרו הטוב, לא תעזור כל טכנולוגיה שהיא. מותר לכעוס עליו, מותר להתחנן, חייבים להתפלל ולאהוב – ויום אחד האוצר נפתח. וזה שווה את הכל.
מקסים מקסים מקסים!!!
כתוב יפה מאד. לא רציתי שייגמר.
למה שלא תכתוב גם על חוויית האבהות ? אני בטוחה שזה יהיה גם יפה וגם משמח. כנראה אפילו מעשיר.
שתזכו לכל מה שאתם מאחלים לעצמכם – הילדים שלכם בטוח זכו!
מרגש, תודה על השיתוף הכנה
הגיע הזמן לפתוח פרום כזה לגברים
מרגש, מרגש, מרגש.
נוגע ללב.
כתוב בגבורה ובאמונה כל כך כנה ואמיתית.
שוב לא מפסיקה לזלוג…
אנשים גיבורים. אתר חשוב ביותר.
שיהיה גידול קל ונעים עם המתוקים!
בהצלחה,
מיכל
ריגשת עד דמעות.
מחזק, מרטיט ועוצמתי.
מאחלת לכם את כל הטוב הקיים.