זה הסיפור שלנו
שנה של נסיונות להיכנס להריון, זה מה שדורשים הרופאים על מנת להתחיל בדיקות. שנה שבה ניסינו להיכנס להריון, תחילה באופן ספונטני וככל שעברו החודשים, באופן יותר ויותר מתוכנן. ספירת ימים, ערכות לבדיקת יום הביוץ וכו'… זה לא עבד. מתחילים לבדוק האם יש בעיות.
היינו מרוצים, סוף סוף אנחנו יכולים לעשות משהו אקטיבי כדי לנסות לזרז את התהליך. מיד ביצענו את שלל הבדיקות אליהן שלחו אותנו: בדיקות דם, בדיקות זרע, אולטרסאונד, אורולוג… והנה יש לנו תשובה ביד – איכות הזרע בינונית.
זו ממש לא בעיה חמורה, הבטיחה לנו רופאת הנשים, יש לזה פתרון מאד פשוט – קוראים לזה IUI. בגדול, מחשבים את מועד הביוץ המדויק, ביום הזה נותנים דגימת זרע, משביחים אותה ומחדירים אותה ישירות לצוואר הרחם. סיכוי של 20% להצלחה, בחישוב קל- גג 6 פעמים ואנחנו בהריון!!!
התייעצנו קצת עם ההורים כי בכל זאת זו אינה פרוצדורה סטנדרטית, אבל החלטנו שאנו הולכים על זה.
בפגישה הבאה עם הרופאה שלנו התברר שכמובן הפרוצדורה "קצת" יותר מסובכת. "ביום 3 אחרי קבלת המחזור, את מתחילה לקחת תרופה א', ביום 5 של המחזור את מוסיפה תרופה ב' למשך 5 ימים, ביום 7 של המחזור את עושה בדיקת אולטרסאונד במכון לבריאות האישה ומתקשרת אלי עם התוצאות, אז אני אתן את המשך ההוראות" כך הורתה הרופאה. אולטרא סאונד אחד הפך לשניים ואז לשלושה, שינוי מינונים של התרופות הנלקחות, ואז- "היום בערב את נותנת לעצמך זריקה בבטן ומחרתיים בבוקר אתם אצלי להזרעה". זריקה? בבטן? אין סיכוי. אני מפחדת ממחטים. ובטח שלא אזריק לעצמי. וחוץ מזה, יש לי פגישות בעבודה מחרתיים בבוקר… ויש לי ניסוי במעבדה שאי אפשר לדחות… טוב, נמצא פתרון, אין ברירה. פתאום הבנו – אנחנו בטיפולי פוריות.
בטיפולים הראשונים מצאתי כל פעם מישהו שיעזור לי עם הזריקה. פעם אחת הלכתי לאחיות קופת חולים, פעם אחרת – שכן שלנו שהוא רופא, וערב ששי אחד גשום במיוחד, צעדנו 10 דקות לבית של חבר שהוא רופא כדי שיזריק לי בבטן את חומר הפלא שהיה אמור לעזור לי להיכנס להריון. היום כשאני חושבת על זה, בא לי לצחוק, היום אני כבר מומחית בלהזריק לבטן – לא אחת, לא שתיים, אלא עד שלוש זריקות ביום. כל יום, במשך חודש ומעלה. אבל לזה עוד נגיע.
ביום הטיפול, קמנו מוקדם בבוקר, הכנו את דגימת הזרע ונסענו למכון הטיפול בהשבחת הזרע. נכנסנו למסדרון ההמתנה והסתכלנו על הקיר עם עשרות תמונות של ילדים ותינוקות חמודים המחייכים אלינו, כל אחד עם פתק מצורף – תודה על התמיכה, תודה על המתנה הטובה בעולם, תודה על הליווי הצמוד, תודה מגלי וגילי- אה… יש גם אופציה כזו… תאומים. פתאום לא היינו כל כך בטוחים במה שאנו עושים. פתאום התחילו החששות לחדור את קליפת המוטיבציה שלנו. אבל איך נתמודד עם תאומים? שניים במכה אחת, לזה לא היינו מוכנים נפשית. לימים אנו נדע שכל שינוי כזה במצב רוח משפיע לרעה על סיכויי ההצלחה של הטיפול. לימים גם לא נתרגש מהאופציה לתאומים ודווקא נייחל לה – כך "נסגור פערים". נכנסנו פנימה למי שכינינו "אשת הזרע" וקיבלנו ספר הסבר לעיין בו בזמן שהיא מטפלת בחומר הגנטי שלנו – מערבבת, מסרכזת, מוסיפה חומרים, בודקת תנועה במיקרוסקופ ולבסוף שמה הכל במבחנה עם מדבקה ורודה- בשביל שתהיה לנו בת. "שימי את המבחנה בתוך החזייה וסעו לרופאה בזהירות – הילדים באוטו…". יצאנו ממנה בהתרגשות ונסענו לרופאת הנשים להמשך טיפול.
אתם מכירים את זה שמגיעים לרופא/ה ויש תור ענק, ואז מגיע מישהו ואומר שהוא ממהר וחותך את כל התור? אז אלה היינו אנחנו… הגענו לרופאה, דפקנו בדלת והיא מיד פינתה לנו את החדר ואמרה לכולם לחכות בסבלנות עד שנסיים "יש כאן מקרה דחוף…". הרופאה ביצעה את ההזרעה, שלהפתעתי היתה החלק הכי פחות טראומטי בכל התהליך שעברנו עד כה, ונשלחנו לדרכנו. "תעשי בדיקת דם בעוד 14 יום ותחזרי אלי עם בשורות טובות", אמרה הרופאה. אבל, מה קורה אם זה לא הולך? מה הצעד הבא שלנו? "לא צריך לדבר על זה עכשיו" אמרה הרופאה, "אתם תתרכזו במה שחשוב עכשיו". ועשינו זאת. במשך שבועיים ימים כססנו ציפורניים, קיווינו, התפללנו, ולפני שהספקתי לעשות את בדיקת הדם – קיבלתי מחזור.
לא היה זמן להתאכזב ולהתעצב – היום יום 1 למחזור, ביום 3 כבר צריך לקחת שוב תרופות. מדברים עם הרופאה, מקבלים הפניות חדשות, מרשמים, הנחיות והופס מתחיל טיפול חדש. כך מצאנו את עצמנו בעיצומם של טיפולי פוריות בסבבים אין סופיים של ציפייה, אכזבה ותכנון מחדש. אה, ועוד לא דיברנו על איך הרגשנו…
תמיד תפסנו את עצמנו בתור אנשים שאפתנים ומצליחנים. היו לנו שאיפות גבוהות, אבל תמיד הצלחנו עם הרבה מאמץ ותכנון להשיג את מבוקשינו. יש לנו משפחות שאוהבות אותנו ותומכות בנו, הורים שאפשר להתייעץ איתם בכל נושא, מקצועות ועבודות טובים. בנינו לנו חיים מאד טובים וחיפשנו להרחיב את המשפחה הקטנה שלנו ולהעלות את מערכת היחסים שלנו לשלב הבא. בדבר הכל כך בסיסי הזה, נכשלנו. כך היתה ההרגשה. לכל החברים שלנו כבר יש ילדים, לאחים שלנו יש משפחות הולכות וגדלות, ורק אנחנו "תקועים" מאחור. רצינו להיות הורים צעירים וראינו את השנים חולפות להן, בלי שלנו יש התקדמות. כל אשה בהריון שהלכה ברחוב נראתה לנו כמי שמשוויצה בבטן התופחת שלה, כל זוג צעיר שנולד לו ילד גרם לנו לכאב יותר מאשר שמחה. כל השיחות פתאום הפכו לשיחות על ילדים, ולנו לא היה במה לשתף. זה גרם לנו להפסיק להגיע למפגשים חברתיים, להסתגר בבית, לא לרצות להתערות עם "מי שכן הולך לו".
גם ההורמונים שהוכנסו לגופי לא תרמו למצב הרוח. מצאתי את עצמי חוזרת הביתה מהעבודה ובוהה בטלוויזיה שעות. את רוצה לעשות משהו? רוצה לצאת? לאכול? — לא יודעת מה אני רוצה. לא רוצה כלום. אני עייפה. אין לי כח. כואבת לי הבטן. אני הולכת לישון. תירוצים לא חסרו.
אמרו לנו שכדאי לעשות צילום רחם. זוהי בדיקה שנועדה לראות אם כל ה"צנרת" תקינה – שהכל נמצא במקום, שהכל זורם, "וחברים שלנו" אמרו ההורים "שלא הצליחו להכנס להריון הרבה זמן, הצליחו בחודש שאחרי הצילום", כנראה שיש לזה גם אלמנט טיפולי. טוב, אין מה להפסיד כרגע, אנחנו יורים לכל הכיוונים. הרופאה הסכימה בשמחה, זהו גם ככה שלב מתאים ונכון לבצע את הבדיקה. באנו מוכנים, עשינו שיעורי בית באינטרנט, לקחנו חצי יום חופש ולקחתי משכך כאבים, עוד לפני תחילת הבדיקה. בתור היו עוד הרבה זוגות כמונו, כל אחד מסוגר בתוך עצמו, קצת חוששים והרבה מקווים לטוב. הגיע התור שלי, לקחו אותי ללבוש חלוק והסבירו לנו את הפרוצדורה – אני שוכבת על שולחן הבדיקה, מעלי הגניקולוג וטכנאי הרנטגן. מזריקים לי יוד רדיואקטיבי אשר אפשר לזהות אותו בצילום הרנטגן ומוודאים שהוא זורם למקומות הנכונים ושמערכת הרבייה שלי תקינה. איך החומר מגיע ישירות לאזורי הרבייה? מזריקים אותו ישירות לשם- כן, מלמטה… מתחילים בבדיקה, הרופא והטכנאי רוכנים מעלי, ולרופא יש מזרק עצום ביד, באמת, ענק- כמו בסרטים המצוירים. אני יכולה לראות מה קורה במוניטור שמופנה כלפי ואני רואה חומר שחור הולך וזורם לתוך גופי, הוא מצייר מבנה שנראה מאד דומה לתמונות מספרי הביולוגיה, אבל אז נכנס בצד אחד ולא מהצד השני. הרופא לוחץ יותר חזק ויותר חזק, הכאב היה עז. צעקתי (אפילו בלידות של שני ילדי לא צעקתי כך…), די, אני לא יכולה יותר, אני הולכת להתעלף, זה כואב, זה כואב. ואז משהו השתחרר, ואני התחלתי לראות ציפורים עפות ויום בהיר ושמש וסירות. ואז התעוררתי – עדיין הייתי על השולחן, הרופא התיז לי מים על הפנים, הוא הצליח לפתוח את הסתימה שהיתה באחת החצוצרות, הכל נראה תקין, כל האיברים במקומם, הבדיקה עברה בהצלחה. כנראה שאם לא מתים להם על השולחן אז זו הצלחה. האיש שלי היה בחדר צדדי בזמן הבדיקה, לקחו אותו לשם כדי לצפות במתרחש, לא נתנו לו לשבת לידי ולהחזיק לי את היד, בדיעבד – טוב שכך, כנראה שהוא היה מפיל את הרופא לרצפה אם היה מספיק קרוב אליו בזמן הבדיקה. טוב, יש להם ניסיון בזה.
היינו אופטימיים. אם באמת היתה סתימה והרופא הצליח לפתוח אותה, אולי זה אומר שיש לנו סיכוי גדול יותר להצלחת הטיפולים, אולי באמת היתה בעיה נוספת שלא היינו מודעים אליה. כמובן שזה לא עזר.
בהמשך, כשהלכנו לרופא פרטי, הוא הסביר לנו שיש לפעמים סתימות קטנות שבאות והולכות וזה כנראה לא היה משהו חריג או משהו שבאמת היה תקוע או פגוע, והבדיקה לא פתרה שום דבר. הוא גם אמר שלדעתו לפי הצילום רואים שצורה של חצוצרה אחת (לא ידענו אם זו אותה אחת עם הסתימה או לא) קצת מעוותת ויתכן והיא אינה תקינה. זה לא היה נורא כי בשלב הזה, כשדיברנו עם הרופא, החצוצרה הזו כבר לא היתה בגופי (וגם לזה נגיע…).
בשלב מסוים הרופאה שלנו הכריזה "אני לא יכולה לעזור לכם יותר, אני מפנה אתכם לרופא המומחה האזורי של הקופה, תפגשו אותו במכון לבריאות האשה". לרופא, אשר ייזכר לרעה, נקרא ד"ר איקס. כבר שמענו עליו דברים לא כל כך טובים – חברה שהיתה מטופלת שלו הפסיקה להגיע לעיר שבה עבד (גם בשביל דברים אחרים) מרוב ששנאה אותו. אבל אנחנו נתנו לו להנות מהספק והלכנו לביקור ראשון. הרושם לא היה מזהיר אבל גם לא רע. ד"ר איקס עשה כמיטב יכולתו לענות על השאלות שלנו, אבל היה מאד עניני ולא מפורט כפי שקיווינו. אנחנו כבר שנה וחצי בטיפולים ורצינו לזרז עניינים כמה שאפשר, החלטנו על טיפול – המשך IUI, אבל הפעם עם זריקות של הורמונים במקום כדורים – כן, זריקות. זריקה אחת בכל יום. אה, וגם בדיקות דם בנוסף לבדיקות האולטרסאונד הרבות. הלכנו לאחות להסברים על הזריקות. מאד ידידותי למשתמש – יש מעין עט שממנה יוצאת מחט, מכוונים את העט למינון הרצוי ומזריקים. מה תופעות הלוואי? שאלתי בתמימות. למה שיהיו תופעות לוואי? הכל יהיה בסדר.
התחלתי להזריק לעצמי, כל ערב. זאת היתה פעילות משותפת. למצוא אזור בבטן בלי שטף דם ושלא כואב יותר מידי מהימים האחרונים, לחטא את האזור, לסדר את המינונים, לדקור וללחוץ, להוציא את המחט ולשכב לנוח 5 דקות. בדיקות הדם והאולטרא סאונד שביצעתי במהלך השבועיים הקרובים כבר היו דבר שבשגרה. הגעתי לטיפול אצל ד"ר איקס עם המבחנה של הזרע תקועה בחזייה, זה רופא שמתמחה בפוריות, כל מי שמגיעה לשם עוברת טיפולים כאלו ואחרים – כאן כבר לא קיבלנו יחס מיוחד. חיכינו בתור יחד עם כולם. סוף סוף נכנסנו לרופא, בלי שלום, בלי איך את מרגישה – תתפשטי ושבי על הכסא. עשיתי כמצוותו, והוא יושב ומתקתק במחשב. אני מוכנה, אתה יכול לבוא הוא לא הסתכל עלי, המשיך לתקתק במחשב. וכך גם בסיום הטיפול – התיישב מול המחשב ונתן לי להמשיך לשבת עם רגליים פסוקות בזמן שהוא מתעסק בעניינים שלו. אני יכולה לרדת? שאלתי אחרי מה שהרגיש כמו נצח – אה, כן. ירדתי והתלבשתי, יצאנו מהחדר – הוא לא אמר שלום.
התחילו לי כאבי בטן, עמומים קצת בהתחלה, אחר כך עם הבזקים של כאבים חדים שבאו והלכו. התקשרתי לאחיות- זה נשמע רציני, את חייבת לדבר עם הרופא שלך. לא רוצה לדבר איתו, אני אחכה עוד כמה ימים. קיבלתי מחזור, הכאבים פסקו. בהמשך אני אבין שמה שהיה לי נקרא גירוי יתר שחלתי, אחת מתופעות הלוואי הנפוצות בלקיחת הורמנים במינונים גבוהים. ארחיב על כך בהמשך כי הייתי שבוע בבית חולים בעקבות גרוי קשה שהיה לי חצי שנה מאוחר יותר.
בשלב הזה היינו צריכים הפסקה – הגוף שלי אמר לי די, למה את משחקת בי? הייתי שותף נאמן שלך 28 שנים, מספיק. לקחנו חודש הפסקה מהטיפולים, ניסינו לשכוח מזה. הרגשתי שהגוף שלי עדיין מושפע מההורמונים, אבל היה לנו טוב לא לרוץ לבדיקות וטיפולים כל הזמן. המחזור שלי איחר. לא יכול להיות שזה אמיתי. עשיתי בדיקת דם והבטא יצא חיובי, שנינו בכינו, קרה לנו נס. נכנסתי להריון ככה סתם, בלי טיפול. מיד קבענו תור לרופאה לראות שהכל תקין ולבדוק דופק עוברי. חיכינו שבוע שלם בקוצר רוח עד שהגיע התור המיוחל. נכנסים לרופאה, מקבלים ברכות נרגשות וניגשים לעשות אולטרסאונד. הרופאה מחפשת פה מחפשת שם, משנה תנוחה, יוצאת ונכנסת שוב, לא מוצאת שום דבר. "כנראה שזה פשוט מוקדם מדי" מנסה להרגיע הרופאה. "אני לא מזהה עדיין שק הריון, אבל גם אין מחוץ לרחם שום דבר. אני מציעה שתלכו עוד שבוע לבדיקה נוספת ואז כבר תוכלו לראות את העובר שלכם". הלב שלי צנח, ידעתי שיש בעיה. הרופאה ניסתה להרגיע שלא, אבל אני לא השתכנעתי. הלכנו לעבודה כרגיל וניסינו לא לחשוב על זה ולחכות בסבלנות לבדיקה הבאה. התחילו לי כאבי בטן. יום אח"כ התחילו לי דימומים. התקשרתי לרופאה והיא שוב ניסתה להרגיע, "זה די נפוץ שיש קצת דימומים בתחילת ההריון, אם זה מתגבר, תתקשרי". נסעתי לעבודה, הייתי צריכה לעצור בדרך כי כאבה לי הבטן ולא ידעתי אם אוכל להמשיך לנהוג. בדקתי את מצב הדימום – עדיין קיים, אבל לא חזק. המשכתי לנסוע. באמצע הרצאה פתאום כאב מפלח. יצאתי החוצה והלכתי לשרותים – הדימום מתגבר והכאב חזק, לא הייתי צריכה להתקשר לרופאה, ידעתי שילד כבר לא יצא מההריון הזה, הבנתי שאני בתהליכי הפלה, נסענו ישר לבית חולים. בבית חולים זיהו את זה מיד – הריון חוץ רחמי, שלב מתקדם, כבר יש דופק, העובר השתרש בחצוצרה, אין ברירה, חייבים לנתח, צריך לכרות את החצוצרה. אבל אי אפשר להעביר את העובר לרחם? שאלתי בתמימות, חיכינו לו כל כך הרבה זמן. אי אפשר. חצות, נכנסתי לחדר ניתוח בפעם הראשונה בחיי.
אחרי כמה חודשים של התאוששות, חזרנו למסלול. חזרנו לד"ר איקס ותכננו מחזור נוסף של IUI עם זריקות של הורמונים. שוב הזרקתי לעצמי מינונים שונים של חומרים, עשיתי בדיקות אולטרסאונד ובדיקות דם. הגענו ליום הטיפול. בשלב זה, כבר לא הלכנו יחד לכל טיפול, כבר הפסדנו יותר מדי ימי עבודה. לאופרציה היו 2 שלבים. שלב א' (הוא) – מתן זרע, נסיעה לאשת הזרע והשבחה, נסיעה למקום המפגש עם ה"ילדים". שלב ב' (היא) – איסוף ה"ילדים" במקום המפגש ונסיעה למרפאה לפגישה רומנטית עם ד"ר איקס. שוב אותו יחס משפיל, שוב הציפיה וההמתנה. שוב התחילו לי כאבי בטן, הם הלכו והתגברו כל יום. ויום אחד, באמצע יום עבודה פתאום התקפלתי מכאבים לרצפה ולא הצלחתי לקום. לקח לאיש שלי 20 דקות להגיע לאסוף אותי – 20 דקות שנדמו לי כמו נצח. כל סיבוב על הכביש נדמה לי כמו רכבת הרים, כל קפיצה כמו מכוניות מתנגשות. הכאב היה מאד חזק, חשבתי שאני מתעלפת. הכאב אמנם בא מהבטן אבל הקרין לי גם לרגליים, בקושי הצלחתי ללכת. הייתי צריכה שיתמכו בי בדרך מהאוטו לחדר הבדיקות. האחיות במרפאה כבר הכירו אותי, וכשראו אותי נכנסת במצבי נבהלו ישר. האחות הראשית (כן, אותה אחת שהבטיחה לי שאין לזריקות שום תופעות לוואי) הושיבה אותי על כורסא ושמה לי מגבת קרה על הפנים. הכניסו אותי לרופא, לד"ר איקס. הוא לא שאל מה קרה, למה הגעתי אליו פתאום באמצע החודש, למה אני נראית כאילו שאני הולכת להתעלף, רק הצביע על הכסא הגניקולוגי לבדיקה. הסתכל באולטרסאונד ימינה ושמאלה – לא אמר מילה. ניסינו לשאול אותו מה קורה? אולי משהו השתבש? אבל כל מה שאמר שאחרי שסיים את הבדיקה זה – "לאיזה בית חולים אתם רוצים הפניה?". אה, צריך לנסוע לבית חולים? מה הבעיה? מה יעשו בבית חולים? ניסה בן זוגי להבין, "קרוב לוודאי שיאשפזו אותה" סיים הרופא את דבריו וסימן לנו שזה הזמן לצאת.
לעומת האטימות המוחלטת של הרופא, הופתעתי לראות שרוב האנשים שראו אותי, כן דאגו לשלומי. בזמן שעמדתי מחוץ לבניין וחיכיתי לבן זוגי שיביא את הרכב מהחנייה, ניגש אלי אדם ברחוב ושאל אם הכל בסדר, אם אני צריכה עזרה. אני לא יודעת איך נראיתי, אבל אני מניחה שאם איש זר ברחוב ראה שמשהו לא בסדר איתי, גם הרופא יכל לראות זאת. אני רוצה להגיד שיותר לא חזרנו לרופא הזה, אבל אני לא יכולה. הרופא הזה הוא האחראי האזורי על בעיות פוריות מטעם קופת החולים, נאלצנו לחזור אליו גם בשלבים מאוחרים יותר. אבל אני כן יכולה להגיד שאמא שלי חזרה מכנס רפואי בו היתה מטעם העבודה עם בובת ספוג בצורת רופא, שיחקתי קצת עם הבובה שמאוד דמתה לד"ר איקס ואיכשהו, כך יצא, ערפתי לה את הראש…
נסענו לבית החולים. לא יכולתי ללכת בעצמי מהמכונית למיון, אז הושיבו אותי בכסא גלגלים. במיון נשים, בדקו אותי כמה רופאים עם כל מיני מכשירים יותר ויותר משוכללים. היה לי גירוי יתר שחלתי, זה אומר שהזריקות שלקחתי גרמו לכך שהמון ביציות יבשילו בזמן מחזור אחד, חלקן היו מאד קטנות בזמן הטיפול עצמו ובקושי נראו, אבל במשך השבוע שלאחר הטיפול, הם המשיכו לגדול ועכשיו השחלות שלי מכילות עשרות ביציות. השחלות בד"כ בגודל 1 ס"מ כל אחת, שלי היו 10 ס"מ כל אחת – לכן כאבי הבטן. אשפזו אותי ושמו אותי על משטר מים קפדני – מחוברת לעירוי באופן קבוע אחד אחרי השני בטפטוף איטי יחד עם שתייה מרובה. בנוסף, הייתי צריכה למדוד את כמות השתן שיוצאת ממני כדי לוודא שלא מצטברים נוזלים נוספים בגופי (ואני לא חושבת שצריך לפרט כיצד עשיתי זאת). כל בוקר הייתי צריכה להישקל כדי לראות שהמשקל לא עולה כתוצאה מאי מתן שתן כנדרש. זה כמובן היה בנוסף לבדיקות אולטרסאונד שרצו לוודא שלא היו לי הסתובבויות של השחלות, שזה – מסתבר – יכול להיות מסוכן. שבוע הייתי בבית חולים, הצוות היה מאד נעים ומקצועי, חברים באו לבקר אותי והביאו לי שוקולד, משחקים וספרים. זה היה שבוע מורט עצבים, עד שאפשר היה לעשות בדיקת הריון. אם את בהריון, הסבירו לי, הגירוי יכול להסתבך ואת צריכה להישאר במעקב. אם לא – את יוצאת הביתה. מה אני מעדיפה עכשיו? הריון שמתחיל עם סיבוך כזה והמשך כאבי בטן נוראיים או להמשיך את מצבנו הקיים, בלי הריון, בלי תקווה… עשו לי בדיקת דם וחיכיתי כל היום לתוצאות, כל פעם שנכנסה האחות שאלתי אותה – יש כבר תוצאות? מתי מגיע הרופא? כמה זמן כבר לוקח לעשות את הבדיקה הזאת? לא הגיעו אלי התוצאות כל היום, ונשארתי עוד לילה. בבוקר הגיעה סוף סוף שעת ביקור הרופאים, נכנס אלי הרופא עם ערימה של סטודנטים והתחילו לדון במצבי. יש תוצאות? שאלתי אותו – והוא סימן לי עם היד לחכות. "מהי התסמונת הזו שיש לאשה ומה הטיפולים?" שאל הרופא את תלמידיו, הם לא ידעו לענות. אולי אני יכולה לענות בשבילם, חשבתי, ולקבל את התוצאות שלי… במקום זאת רק שאלתי שוב, אם יש לו תוצאות של בדיקת הדם שלי, הוא התעלם. רופא צעיר שנכח לידו והבין לליבי, עבר על התיק שלי וסימן לי בשלילה. אני לא בהריון. שוב לא בהריון. רציתי לבכות אבל היו מעלי מלא סטודנטים שבחנו אותי, בלעתי את הרוק, ממשיכים הלאה, לפחות אני יוצאת היום הביתה.
עולם חדש נפרש בפנינו. החלטנו ללכת להתייעצות ברפואה הפרטית. בפגישה הראשונה ישבנו עם 2 רופאים מומחים. האחד, הצעיר יותר, עבר איתנו על כל היסטוריית הטיפולים שלנו בדקדקנות וסבלנות אין קץ. שאל שאלות, העלה תהיות, 50 דקות ישבנו אצלו, לבד, בלי הפרעות. נכנסנו יחד איתו לרופא השני, הפרופסור. גם עם הפרופסור ישבנו כ-50 דקות, לא פסחנו על שום פרט בתיק הרפואי השמן שלנו.
הפרופסור תהה על המספר הרב של טיפולי ההזרעה שכבר עשינו, אשר לטענתו, ע"פ המספרים שראה במסמכים הרפואיים שלנו היו עם סיכוי של רק 2% הצלחה לטיפול…. (ואנחנו חשבו שזה 20%…). הפרופסור הוא גם זה שאמר שנראה שצורת חצוצרה אחת לא תקינה – זו היתה אותה חצוצרה שהיו צריכים לכרות בעקבות ההריון החוץ רחמי. סמכנו מאד על הרופא, וביחד גיבשנו את ההחלטות להמשך הדרך. בהתחלה הוא שלח את בן זוגי לעוד מספר בדיקות, סוף סוף התייחסו בטיפולים לבעיית הפוריות עצמה – בעיית התנועתיות בזרע. הוא שלח אותו לאורולוג מומחה לקבלת חוות דעת לגבי ניתוח וריקוצלה (עודפי כלי דם באזור האשכים המחממים את שק האשכים ובו הזרע. יש הטוענים שזהו גורם לאי פריון של הגבר). נמצאה וריקוצלה בדרגה 3 (חמורה) והמלצה לניתוח.
התלבטנו מאד מה לעשות. היו לנו שתי אופציות:
1. לעשות ניתוח וריקולצה, שזהו ניתוח לכל דבר עם תקופת התאוששות ארוכה. לחכות אחרי ההתאוששות לעליית הנתונים של הזרע, בתקווה שזה יקרה ולנסות במשך שנה נוספת להיכנס להריון באופן ספונטני עם הזרע המשובח יותר.
2. לדחות את הניתוח למועד מאוחר יותר, ולנסות המשך טיפולים עם הפריה חוץ גופית. אחוזי ההצלחה עם הנתונים שלנו – 50%.
חששתי מאד בהתחלה מהפריה חוץ גופית, אבל הבנו שהגענו לשלב בטיפולים שכבר אין מנוס. חייבים לעשות משהו, אי אפשר להמשיך עם אותם טיפולים שעשינו עד כה. רצינו ילד ומהר, לא רצינו לחכות עד שנעשה ניתוח, ועד ההחלמה ועד הכניסה הספונטנית להריון. החלטנו ללכת על זה.
הפרוטוקול של הפריה חוץ גופית הוא הפרוטוקול הכי מסובך שעשינו עד כה. יצאנו מהרופא עם ערימה לא קטנה של מרשמים והפניות. קודם כל צריך לבטל את המחזור הסדיר של האשה, לשם כך צריך לקחת זריקה יומית לבטן במשך כחודש – כמובן, תוך כדי בדיקות אולטרסאונד ודם תכופות. לאחר שרמת ההורמונים הטבעיים מתאזנת לאפס, מתחילים לבנות מחדש את המחזור המלאכותי. הפעם לא הסתפקו בזריקה אחת ליום, הייתי צריכה להזריק לעצמי 2 ולפעמים 3 זריקות ביום, עד המועד המיוחל של הטיפול. כל בוקר נסעתי לביקורת ובצהריים קיבלתי את התוצאות, התקשרתי למזכירה של הפרופסור, היא העבירה לו את התוצאות וחזרה אלי עם הנחיות להמשך. "תמשיכי לקחת זריקה א', תעלי את המינון של זריקה ב', תעשי מחר בדיקות, תחזרי אלי עם התוצאות" – זו היתה השיחה הקלאסית. היה נראה שהטיפול מתקדם יפה – היו לי קרוב ל-20 ביציות, זה היה מאד מעודד. בבוקר הטיפול אמרתי לבן זוגי: "היום אנחנו עושים את כל הילדים שלנו לכל החיים. יהיו לנו המון עוברים, אחד או שניים יקלטו אצלי, ואת השאר נקפיא לילדים הבאים". טוב, ברור שחייתי באשליות, אבל כל כך רציתי להאמין בזה.
את הטיפול עשינו בבית-חולים פרטי. ההבדל בין המקום הזה לכל אחד מהמקומות האחרים בהם הייתי, בין בבדיקות ובין בטיפולים ובאשפוזים, היה שמיים וארץ. המדבקות עם השם שלי חיכו לי בדלפק של האחיות, וקיבלתי חדר פרטי להתארגן בו לקראת שאיבת הביציות. נכנסנו לחדר האחיות, בו ישבנו בנחת עם אחות שעברה על התיק שלנו, בדקה שהכל תקין, והסבירה לנו את הפרוצדורה. בן זוגי הלך לתת דגימת זרע בשביל ההפריה, וחיכינו שייקחו אותנו לחדר ניתוח. שאיבת הביציות היא ממש מיני-ניתוח, היא מתרחשת בהרדמה מלאה וכל הסיטואציה די מפחידה ומלחיצה. הפרופסור פגש אותנו בכניסה לחדר הניתוח והכניס אותי פנימה והרגיע. את הביציות ששואבים לוקחים למעבדה ומפרים בצלחת פטרי עם הזרע שנתן בן זוגי מוקדם יותר. אחרי יומיים או שלושה יודעים אם ההפריה הצליחה, ומחזירים את העובר בחזרה לרחם. אבל בינתיים הייתי צריכה להתאושש משאיבת הביציות וההרדמה. התעוררתי בחדר ההתאוששות – האחות אמרה לי שהצליחו להוציא 16 ביציות, אלה היו חדשות מצוינות. היו לי כאבים חזקים, אבל שמחתי. בן זוגי הצטרף אלי ולקחו אותי חזרה לחדר הפרטי שלי. אגב – בחדר היתה גם טלוויזיה עם פרקים בהזמנה, היו שם משחקי מחשב ואפשרות להזמין שרות חדרים…. אני לא רציתי כלום. ניסו בכוח לתת לי לאכול, הייתי בצום כמה שעות לפני השאיבה. אכלתי כמה ביסים מהסנדוויץ' שהביאו לי אבל לא יכולתי לאכול יותר. היתה לי בחילה והתחלתי להקיא. יש נשים שחוזרות לעבודה אחרי השאיבה, אני הייתי במיטה במשך יומיים ולא יכולתי לזוז. רציתי שהגוף שלי יתחזק לקראת החזרת העוברים וניסיתי לאכול בריא ולא להתאמץ יותר מדי.
מספר העוברים שלי היה מאכזב. אחרי יומיים של התאוששות חזרנו לבית חולים לחלק ב' של הטיפול. היו רק 5 עוברים. אבל 5 עוברים זה אופציה לחמישה ילדים, עוד לא אבדה תקוותנו. ישבתי בחדר ההמתנה וחיכיתי שיקראו לי לטיפול, לידי ישבה אשה קצת יותר מבוגרת, התחלנו לדבר. יש לה כבר שני ילדים – אחד מ-IVF ואחד מ-IUI, היא עובדת עכשיו על הילד השלישי. היא ביקשה שיחזירו לה 3 עוברים, כדי להגדיל את הסיכויים, אבל הרופא הסכים להחזיר רק שניים. אני רציתי להחזיר שניים, כבר לא הפחידה אותי האופציה של תאומים, להיפך, כך אוכל "לצמצם את הפער". הרופא הסכים להחזיר רק עובר אחד, זה טיפול ה-IVF הראשון ולא לוקחים סיכונים. ישבתי שוב על הכיסא עם הרגליים למעלה והמוני מכשירים מאירים אותי ומוחדרים אלי מלמטה. הרופא נכנס למעבדה וחזר עם עובר אחד קטן על קצה המזרק שלו – עובר יפיפה, הוא הבטיח. הרופא חפר קצת, לחץ קצת ושחרר אותנו לדרכנו. עכשיו נותרה רק ההמתנה והציפיה המוכרת של שבועיים חסרי שינה ומנוחה.
אני לא בטוחה איך עברו הימים, לחברים ששאלו, אמרתי שאני צריכה לעשות בדיקה יומיים אחרי היום האמיתי שבו עשיתי אותה. רציתי עוד יומיים כדי להפנים לבד את התוצאות של הבדיקה, מה שלא יהיו. למרות שבלב כבר ידעתי יותר מדי טוב מה תהיה התוצאה. הייתי כבר מאומנת בלא לתת לעצמי להעלות ציפיות, מיומנת בלנסות למנוע אכזבות. ואכן האכזבה לא איחרה לבוא, תוצאות בדיקת הדם היו שליליות. הרגש היחיד שאני זוכרת מאותו טיפול הוא כעס אדיר. לא יודעת בדיוק על מי כעסתי, על כל העולם כנראה. על כל הנשים בהריון, על כל האנשים שזורקים הערות מטופשות בלי להבין את הסכינים בלב שלי, על כל מי ששואל: "אתם לא רוצים כבר ילדים"? מה אני אמורה להגיד להם? אנחנו מנסים כבר שלוש שנים להביא ילד, אולי את רוצה לבוא אלינו היום בלילה וללמד אותנו איך עושים את זה?!
אבל בטיפולים כמו בטיפולים, אין זמן להתבוסס בעצב ובאבל על הילד שלא בא, צריך להמשיך לטיפול הבא. יש לנו מזל – יש עוברים מוקפאים, לא צריך לעבור את כל התהליך מחדש, רק מחזור מקוצר של החזרת מוקפאים, לא יותר מטיפול של IUI אותו אנחנו כבר מכירים היטב. דיברנו עם המזכירה כדי לתאם את הכל, והחלטנו לעשות ערב של כיף. נסענו למרכז לארוחת ערב והופעה. בדרך, התקשרה המזכירה: "יש לכם עובר אחד מוקפא". שוב הלב קופא. אחד? אמורים להיות לנו ארבעה!!! ארבעה, ארבעה, ארבעה, לא אחד… הערב נהרס.
זה היה בסוף הקיץ ורצינו לנסוע לחו"ל להתאוורר. חשבנו שיהיה טוב לעשות את הטיפול של העובר היחיד שלנו, ולטוס. ככה, אם תהיה לנו אכזבה, לפחות נהיה בחו"ל ויהיה לנו כיף. הרופא שכנע אותנו שעדיף לחכות עד שנחזור – "אחרי טיפול צריך לתת לגוף לנוח כדי שההריון יקלט, אם תתרוצצי בחו"ל הסיכוי שהטיפול יצליח קטן יותר". דחינו בחודש את הטיפול. נסענו לאיטליה, תכננו את הטיול הזה כבר כמה שנים, אבל, תכננו לעשות אותו עם הילד שלנו… לקח לנו הרבה זמן להתנתק מהאווירה שהיינו בה ולהתחיל להנות מהטיול. כל משפחה שחלפה לידינו הזכירה לנו את התכנון הזה, כל ילד שבכה גרם גם לנו לבכות. בדיעבד הרופא צדק, היינו צריכים לדחות את הטיפול, אבל הסיבה אחרת – אם היינו מגלים שהטיפול נכשל בזמן הטיול – זה היה הורס לנו את הטיול לגמרי.
כשחזרנו מאיטליה התחלנו מיד את ההכנות למחזור של החזרת עובר. זה באמת היה טיפול קל יחסית, כי החלטנו לעשות אותו על גבי המחזור הטבעי – אין הורמונים! אחרי שלל הבדיקות המקדימות הגענו לבית חולים ביום המיועד. האחיות רשמו את הגעתנו ופנו להפשרת העובר, אמרו לנו שזה ייקח משהו כמו שעה ושאנחנו יכולים ללכת להסתובב לחזור עוד שעה. כשחזרנו, הם עוד לא היו מוכנים בשבילנו, אבל הציעו שנהיה בסביבה והם יתקשרו אלינו כשהכל מוכן. חיכינו וחיכינו, אך לא התקשרו. חזרנו לאחיות והם בדיוק היו מוכנים ואמרו לי ללכת ללבוש חלוק ולהמתין בחדר המתנה. שוב חיכינו וחיכינו, נשים באו והלכו, ולי לא קראו. ניסינו לברר מה פשר העיכוב ואמרו לנו שהרופא רוצה לדבר איתנו. זה לא נשמע טוב. ממש לא. הרופא הגיע והסביר לנו שהעובר היחיד שלנו, התקווה האחרונה, לא שרד את ההפשרה. מסתבר שזה משהו שקורה די הרבה, אבל כשיש הרבה עוברים זה לא נורא, כשיש אחד זה מאד נורא. ישבנו בקפיטריה של בית החולים, היינו בשוק. לזה, ממש לא ציפינו. אני כבר הייתי על סף לזרוק הכל ולנסוע לדרום אמריקה לאיזה חצי שנה. אמרתי לבן זוגי – אני נוסעת, אתה יכול להצטרף אם אתה רוצה, אתה לא חייב. אני כבר ביררתי את כל הפרטים, היה לי כבר מקום בראש אליו רציתי לנסוע להתנדב בחקלאות, ובעיקר, לנקות את הראש. אני לא בטוחה איך, אבל במקום זה החלטנו לעשות סבב נוסף של IVF.
הטיפול הבא יצא סביב החגים, ידעתי שלא אוכל לעבור את החגים בשפיות בידיעה שאני לא עושה כלום ולכן, נקבע המועד. ראש השנה היה חג של 3 ימים – צמוד לשבת, ובתור שומרי שבת התלבטנו בשאלה של מה לעשות סביב החג, 3 ימים בלי בדיקות יכולים להיות קריטיים. בסופו של דבר, לאחר התיעצות עם הרופא קיבלנו הוראות של זריקות למשך כל שלושת הימים, והתייצבות לשאיבה ביום שאחרי. בראש השנה היינו אצל ההורים – טעות מספר אחת. הסתובבנו כל הזמן עם מין נרתיק שומר קור ובו כל הזריקות שלנו. השארנו אור בחדר צדדי, ובשעה מסוימת באמצע ארוחת החג פרשנו להפסקת זריקות נחמדת… בבית הכנסת כל ההורמונים עלו לי לראש, בכיתי שם כמו שלא בכיתי בכל השנים של הטיפולים, פשוט נפתח הסכר ולא הצלחתי לעצור אותו. מסיבה לא ברורה, נתנו לאיש שלי לקרוא את ההפטרה של חנה, ישבתי בבית הכנסת עם דמעות זולגות למשמע "אם ראה תראה בעני אמתך וזכרתני ולא תשכח את אמתך ונתתה לאמתך זרע אנשים" וגם אני התפללתי, בכל הלב את אותן המילים: ונתת לאמתך זרע אנשים. ובכיתי כששמעתי את תפילת "ונתנה תוקף", ובכיתי בתקיעות השופר, ובכיתי ובכיתי. וגם בכיתי קצת בלב, כשאישה אחת הסתכלה על הבטן נפוחת-ההורמונים שלי, ואמרה: "נראה שמגיע לך מזל- טוב". אגב – האשה שישבה לידי בבית הכנסת – גיסתי, לה באמת הגיע מזל-טוב, היא עמדה עם בטן תופחת וניסתה באמת לתמוך בי, אך לא היה לה סיכוי מראש.
הטיפול הזה היה חזרה זהה כמעט לטיפול הקודם, הוציאו הרבה עוברים, אני הרגשתי על הפנים, אפילו השאירו אותי ללילה בבית חולים להתאוששות. בסופו של דבר היו מעט עוברים, לא הצליחו להקפיא אף אחד וההחזרה כמובן נכשלה.
בשלב הזה החלטנו שצריך לקחת פסק זמן רציני. לנסות אולי מישורים אחרים של טיפול, לחזק את הגוף ואת הנפש. התחלנו ללכת לטיפול אלטרנטיבי. היתה לנו מדקרת מצויינת שהבינה לליבנו וניסתה להרים אותנו מהשפל הנפשי שהיינו בו. היא נתנה לנו מיני שיקויים ומשחות, לחצה ודקרה אותנו בנקודות חוזק בגוף ובעיקר ניסתה, ואולי אף הצליחה, להרגיע אותנו קצת. החלטנו שעכשיו עושים לפחות חצי שנה הפסקה, מנסים באמת לתת לגוף להתאושש וללחץ לרדת. שינינו את התזונה שלנו, הפסקנו לאכול פיצה כל יומיים ואוכל מוכן. אכלנו יותר סיבים מלאים, גבינות צאן ודגים. התחלנו לעשות ספורט ובכלל לטפל בגוף שלנו. זה לא ששכחנו את כל הצרות וזה לא שבן-יום הכל הסתדר, לא היה לנו נס משמיים, אבל לאט לאט התחלנו להרגיש בשינויים. בין אם זה היה אמיתי ובין אם זה היה פסיכולוגי, זה לא ממש משנה, אנחנו כבר מזמן הפסקנו לשחק עם עצמנו את משחק המדענים – אז מה אם לא נוכל לבודד בדיוק מה היתה הבעיה, אם היא נפתרה – זו הרי המטרה…
אחרי חצי שנה עם המדקרת שלנו הרגשנו שאנחנו מוכנים לחזור לתופת. הפעם גם עם התמיכה של המדקרת. נפגשנו עם הפרופסור בשביל לתכנן המשך טיפול. האופציות לא היו מרובות, צריך לחזור לעשות IVF. "ההורמונים ממש משגעים אותי, הגוף שלי מאד רגיש ולא מצליח להתאושש מהם, והרי ברור שהוא לא יוכל לקלוט הריון אחרי דבר כזה" כך ניסיתי לגרום לרופא להיפתח לאופציות חלופיות, אם ישנן כאלו. האמת, אמר הרופא, יש אופציה של פרוטוקול מקוצר. הוא לא הציע לנו את זה עד כה מסיבות שונות, אך כעת החליט שזה נכון. פרוטוקול מקוצר אומר ש"רוכבים" על גבי המחזור הטבעי ורק מחזקים אותו, והרי המחזור שלי הוא סדיר לחלוטין ותקין ואין סיבה לבטל אותו. ערימת המרשמים הפעם היתה קטנה בהרבה, המעקבים היו תכופים, אבל רק למשך שבועיים. פתאום הגיע התאריך של הטיפול כל כך מהר, ואני אפילו לא הספקתי להרגיש לא טוב. הטיפול עבר כרגיל, וכשחזרתי הביתה משאיבת הביציות, חיכתה לי שם המדקרת, נתנה לי את הטיפול המקוצר שלה, ובעיקר החדירה חום ורוגע בבית. נשארתי במיטה כל הערב במין שלווה שלא הרגשתי ארבע שנים, ידעתי שהפעם זה ילך. בדרך הביתה מהחזרת העוברים שמענו מוזיקת רקע שקטה – זו היתה אותה מוזיקה שהשמיע לי בן זוגי כשהציע לי נישואין. אמרתי לו, איזה סיפור יהיה לנו לילדים שלנו – שלמשמע אותה מוזיקה גם החלטנו להתחתן וגם עשינו את הילד שלנו – וכך היה.
נתחיל ממשהו טכני – הכתיבה מרתקת ולא נותנת להפסיק לקרוא למרות שאני כבר באיחור עצום של בוקר בדרך ללימודים…
ומעבר לכך, לא הפסקתי לזלוג דמעות.
מרגש, עצוב, נוגע ללב, גורם להמון מחשבות ו… שמח גם יחד, נותן תקווה.
טוב וכיף לשמוע על זוגיות חזקה ותומכת כל כך, הרי בשעת משבר הזוגיות עומדת למבחן שוב ושוב וקל כל כך לפרק ולהתפרק.
מאחלת המשך חיים נפלאים ושמחות רבות!
האתר חשוב ביותר! כל הכבוד שלקחתם את כל העניין הזה לכיוון של לצמוח ולהצמיח.
שיא המעריכה!
מיכל
בהצלחה!
תודה לך. אומנם אנחנו לא בשלב מתקדם ככ עדיין (והלוואי ולא נהיה) אבל ממש כתבת אותי.
שוב תודה.
יקירה! מרגש מאד,
הכתיבה סוחפת באמת!
תודה על השיתוף המרגש והנותן תקווה וכוח לעבור את הימים האלו עם תחושה של אני לא לבד בסרט הזה.
תודה על האתר
והלוואי והשם יברך אתכם בהרבה שמחה ואמונה לחזק את עמ"י!! ושתזכו לצאצאים מבורכים ושמחים:)
לקרוא ולבכות
לא מספיק מה נשים צריכות לעבור, פיזית ונפשית… כל המערכת הרפואית הזו מקשה יותר ויותר ומוסיפה עוגמת נפש יאוש והרגשה של חוסר אונים..
זה פשוט מזעזע.
מקווה שבזמן הקרוב מאוד הכל יסתדר לכם לטובה ותקבלו פיצוי מהקב״ה!!!
חיזוקים וחיבוקים! ??
סיפור מקסים. קיבלתי ממנו המון חיזוק והשראה להמשך. שתהא הצלחה לכולם.
הכתיבה מרתקת ולא יכולתי להפסיק! פשוט ריגשת ונגעת לי בלב. שמחה על הסוף הטוב. שתדעו חיים של בריאות ואושר!
מרגש ומצמרר, מאחלת לכם רק טוב.